הרקע התרבותי של המנדלה בהודו ובטיבט

מאת: ג'ני רוזנפלד

בהודו, שלא כמו במערב, הדת והפילוסופיה אחד המה. האינטלקט אף פעם לא הופרד מהנפש ולא ניתנה לו השליטה העליונה על הנפש, כפי שנעשה במערב. כך, נמנע הקרע המסוכן בין אינטלקט לנפש הגורם סבל כה רב בעולם המערבי.

שכן, האינטלקט הטהור, המנותק מן הנפש, הוא סופו של האדם. האינטלקט , בטוח בעצמו, מבודד ויהיר, איננו מאציל את האדם אלא משפיל אותו, מנשל אותו מאישיותו וקוטל את ההשתתפות האוהבת בחיי כל היצורים אשר לה מסוגלת רק הנפש. האינטלקט לבדו הוא חסר חיים ונוטל חיים – עיקרון של דעיכה והתפרקות.

המאמר הוא סיכום מתוך הספרים:

The Theory and Practice of the Mandala by Giuseppe Tucci

The Essence of Jung's Psychology and Tibetan Buddhism: Western and Eastern Paths to the Heart by Ramilla Moacanin

המנדלה בהודו ובטיבט

בהודו, כאמור, לא נעשתה ההפרדה בין האינטלקט לנפש. העולם הלא-מודע לא הוכחש ולא נדחה, להיפך, היה מקובל ותורגם לתהליך של הכרה עצמית – ההכרה של האגו, שאיננו כמובן האגו של הפרט אלא האגו האחד, ההכרה הקוסמית שממנה הכל נובע ואליה הכל חוזר. זוהי ההכרה הטהורה, שאיננה מקולקלת על ידי מחשבות קונקרטיות, אך יחד עם זאת מהווה את הבסיס למחשבות אלו, אשר יוצרות את המציאות הנפשית של הפרט. ללא הכרה זו, הנפש הפרטית לא תוכל להתקיים. מצד שני, אם רוצים לחזור ולהגיע להכרה זו לאחר שחווינו את החיים, יש צורך לעצור את התפתחותה של הנפש. קיומה המסתורי של הכרה זו בתוך האדם מכונה "אטמן" – הלא הוא העצמי הסודי, החוכמה הטהורה, העיקרון הראשון, המציאות היחידה – בתוך הים שהוא תהליך ההיווצרות.

יש אסכולות שבהן הכרה זו מכונה שיווה – "ההכרה העליונה" השפוכה על פני כל מה שקיים. בניגוד לגישות התופסות את העולם כלא-אמיתי, אסכולות אלו רואות את העולם כהתגלות עצמית אלוהית – "הבגד של האל". הטעות היא לייחס קיום אמיתי, אובייקטיבי ועצמאי למה שנתפס כאנשים או כחפצים. כל אלה אינם אלא גלים, אשר נוצרו מכורח אלוהי והטעות שלנו היא המאריכה את קיומם. וכך הם עולים ויורדים על משטח ההכרה העליונה שבמקור הוא נטול תנועה לחלוטין.

הבודהיזם הקדמון האמין בשני מישורים נפרדים, מנותקים ושונים לגמרי זה מזה: העולם שלנו, עולם הסמסרה, בו שולטים חוקי הקרמה – עולם של מוות ותחיה מחדש במחזוריות אין סופית; ומצד שני מישור הנירוונה שאליו ניתן להגיע על ידי "זינוק" במצב שבו אפשר להתגבר או לעצור את הקרמה. אבל, הבודהיזם המאוחר יותר התפתח לכיוון אחר, שבו עולם הנירוונה הפך ל"שלם" אשר ממנו נובעות כל ההשתקפויות המופיעות ונעלמות בעולם המציאות – העולם שלנו. עולם זה, למרות שאיננו אמיתי, עדיין יש לו מציאות יחסית, בדומה לאדם הרואה חבל בחושך, וחושב שמדובר בנחש ונבהל. כאשר הוא מתקרב, ורואה שזהו רק חבל, הפחד שלו נעלם. אין זה משנה שהתפיסה הראשונית שלו לא הייתה "אמיתית", שכן הפחד שלו היה אמיתי וקיים. כך, בניגוד לתפיסה הקדמונית, המטפיזית, של הבודהיזם, הגורסת מציאות בלתי ניתנת לשינוי ואין סופית העומדת מנגד לזרימה הלא אמתית של השתקפויות הנמצאות בהתהוות, התפיסה המאוחרת יותר היא מעין הבניה פסיכולוגית של העולם, שבו הכל הוא בעצם מחשבות, אשר קיימות משום ובזכות כוח אוניברסאלי וקולקטיבי אשר גורם להן ומשמר אותן. הכרה אבסולוטית זו, המרכז של כל ההוויה, נתפסת פעמים רבות כאור.

בפרק הזמן המתרחש בעת ומייד לאחר מותו של אדם – המכונה "ברדו" – הבזק של אור מופיע בתודעתו של האדם שהשתחרר זה עתה מכבלי הגוף והוא מרחף בהיסוס בין שחרור לבין לידה מחדש. אם התודעה מזהה את האור כהכרה הקוסמית, היש האבסולוטי, אזי מסתיים מעגל הסמסרה (=מוות ולידה מחדש). אבל אם הכרתו של האדם עדיין מעורפלת על ידי ההשתקפות והזרימה של "המציאות" והוא מתפתה לאורות רכים וצבעוניים יותר, אזי הוא ייוולד מחדש וימשיך את מעגל הלידה והמוות.

על פי התפיסה ההודית, החיים אינם מאבק בין טוב לרע, אלא ניגוד בין ההכרה הזוהרת לבין ה"מאיה" – הנפש ותת המודע. כל חוויות החיים אינן אלא הקונפליקט בין שני ניגודים אלה. על פי רוב הניצחון נוטה לכיוון המאיה. המאיה יוצרת רשת המסתירה את האור. יחד עם זאת יש לזכור שהמאיה לא נוצרה יש מאין אלא היא עצמה תולדה של ההכרה הקוסמית. הכל אחד – האלוהות והאדם, הקרמה והשחרור מהקרמה, סמסרה ונירוונה. ההכרה האלוהית "הגבילה את עצמה" על מנת לאפשר את קיומו של האדם. להכרה האבסולוטית חמישה מאפיינים: היא אין סופית, נמצאת בכל מקום, שופעת-כל, יודעת-כל וכל יכולה. אבל כאשר היא מגבילה את עצמה, מוחלפות תכונות אלה בחמש מגבלות: זמן, קביעות, רצון, אינטלקט ויצירתיות מוגבלת.

כזכור, בתוך כל אדם יש ניצוץ של ההכרה הזוהרת (אטמן), אולם קשה לנו לזהות אותו משום שאת האגו האנושי עוטפות חמש קליפות. כל אחת מהן מסמלת טעות אפשרית בזיהוי האטמן. הראשונה היא הגוף המוזן מאוכל. השנייה – כוח החיים. השלישית – השכל, על כל רעיונותיו. הרביעית – ההבנה או הנשמה. בגלל הטעות של הנשמה, החושבת שהיא נשמה אינדיבידואלית ואינה מבינה שאיננה אלא השתקפות של האגו העליון, מתרחש מעגל הקרמה והסמסרה. הקליפה החמישית היא קליפת הברכה והאושר. אף אחד מן המצבים האלה איננו ה"אטמן" (=הניצוץ האלוהי שבתוך האדם), אפילו לא האחרון.

בגלל גרעין המאיה הנמצא בתוך האלוהות, הנפש שלנו יכולה לנוע בשני כיוונים מנוגדים. היא יכולה להתפשט עוד ועוד לכיוון ההתכחשות לאור, עד שהיא מסתירה אותו לחלוטין, אך היא יכולה גם, בזכות הניצוץ שלא כבה לחלוטין, להתנתק מן החשיכה ולגרום לנו למצוא מחדש את דרכנו לשביל המוביל למישור שמעבר למאיה.

תהליך זה, שאפשרויותיו קיימות בנו באורח מסתורי, הוא ניסיונה ההרואי של הנפש להשתחרר משליטת המאיה. המאיה, הקיימת באלוהות עצמה, הופכת להתמכרות הבלתי מודעת לחיים, לחוסר היכולת להסיט את המסך שמאחוריו מוסתרת המציאות האמיתית. זהו המהלך הטבעי של המאיה, אך האינדיבידואליזציה היא שמעצימה את החשיכה ומרחיקה את האור. כך נוצר העולם של מקום וזמן שבו אנו נמצאים וכך נוצרת הנפש שלנו, שאיננה נולדת מחוץ להכרה הקוסמית, אלא בתוכה, כתוצאה של התפרצות כוח המאיה.

זוהי הסיבה שבהודו לא הייתה מעולם ציפייה לבואו של משיח. שחרורו של האדם תלוי בו עצמו, אין מתווך שיכול להציל אותו. הבודהה יכול לסייע לו על ידי לימוד הדרך לגאולה, אך רק האדם עצמו יכול להגיע לגאולה, על ידי מימוש הדברים שלמד. אין חמלה אשר תשנה את מהלך הקרמה. האדם קוצר את אשר הוא זורע. להוציא כמה אסכולות בודדות, בהודו אם האדם רוצה לגלות מחדש את הניצוץ האלוהי שבתוכו, עליו לעשות זאת בעצמו. וזאת ניתן לעשות רק על ידי הכרה וזיהוי של ניצוץ זה. לצורך זה, כל האסכולות ההודיות מדגישות את החשיבות של לימוד וידע.

מציאת האמת כרוכה בדרך ארוכה וקשה שבמהלכה האדם נפטר מכל המכשלות והמסכים המסתירים את האמת ואת האור. הידע שאותו מחפשים אינו דיאלקטי והגיוני. הידע האמיתי המוביל להכרת העצמי הוא ניסיון. שכן ידע שאינו מביא בעקבותיו פעולה איננו טוב אלא רע. כלומר, אם יש לאדם ידע והוא איננו חי את חייו לפי ידע זה, נוצרת דיסהרמוניה.

אנו קורצנו מאותו חומר כמו האלוהים. ההארה איננה רק המטרה, אלא גם נקודת המוצא, שאנו שואפים לחזור ולהתאחד עמה. אך התאחדות זו אפשרית רק לאחר שנחיה בעולם, נחווה אותו וכך נשתחרר ממנו. הכלי שניתן לנו לצורך זה הוא הגוף האנושי והאישיות האינדיבידואלית, שהיא תוצר של כל הקרמה של הגלגולים הקודמים. לגוף ניתנת מחשבה, הקובעת את הפעולות החדשות, הקובעות בתורן את הגורל העתידי: לידה מחדש ושינוי.

על מנת להגיע להתאחדות עם האלוהות, יש צורך לעבור תהליך שהוא ניתוץ מוחלט ודחיה של עולם הסמסרה. דחיית "הכלי" פירושה למעשה שינוי מוחלט באדם, התגברות על הנפש הרגילה והבנה הנובעת מהצתת ההארה שבתוך תוכנו. זהו מצב "הבודהה" – החוויה המרכזית של הבודהיזם.

במצב של "הבודהה" יש התגברות על כל המכשלות המוסריות והמנטאליות המלוות אותנו מימי קדם. זהו מצב חדש של האישיות הנפשית-גופנית המאופיין בתכונות נשגבות של כל המאפיינים הטהורים. הגעה למצב זה מושגת באמצעות הליכה בדרך ההבנה הטהורה ביותר, בשאיפה למטרה העליונה ומתוך ניתוק מכל תהליך מחשבתי. שהרי, כאשר הידע מנותק מכל אובייקט, הוא נותר כידע טהור. זוהי ההבנה הנעלה המתרחשת כאשר המסתגף הולך בדרך ההבנה הטהורה. מייד לאחר הבנה זו מתרחשת "דחיית הכלי" המורכבת משלושה חלקים: הראשון, התגברות על האישיות על כל מצביה המנטליים. כתוצאה מכך יש ניתוק מעולם הסמסרה ועליה לעולם מטפיזי המשוחרר מכל אפשרות של הרעה או שינוי. זהו מקום של אור – הזינוק מעולם הסמסרה לעולם הנירוונה. השני, אישיות חדשה נוצרת בעולמות עליונים (הידועים בעולמנו בכינוים הוולגרי "גן עדן"), שם, לאחר השחרור מכל הכבלים, מתקיימת התבוננות בשפע הטהור של הראייה העליונה. ולבסוף השלישי – התאחדות מלאה עם האבסולוטי, מעבר לכל כוחות המאיה.

המנדלה כאמצעי האחדה

באופן תיאורטי, אם כן, יש באפשרותנו להבנות תהליך זה, אך כיצד יעשה זאת התלמיד המתחיל? רק בקושי רב אנו מודעים לקיומו של אור שבו אנו מפקידים את החלק הפנימי שלנו. אך כיצד נגיע אליו? כיצד נחזור לאור ונאבד עצמנו בתוכו? איזו עזרה דרושה לנו על מנת לאפשר את הדחייה מתוארת לעיל? כיצד נוכל להתגבר על המאיה ולחזור אל האחדות של ההכרה?

כפי שראינו, המאיה היא כוח "מפרט" הווה אומר היא מחזקת את האישיות הפרטית. בזאת כוחה, אך כאן טמונה גם חולשתה.

התהליך הקוסמי מתבטא בתמונות. השלבים שלפיהם האחד מתפצל לרבים והופך לאפלה בתת המודע לובשים צורה של אלים זכריים ונקביים, שחלקם משרים שלווה וחלקם מטילים אימה. כמעט כולם נלקחו מהחווה הדתית של האנשים. על פי רוב מדובר במיתוסים עתיקים, ששרדו בקרב פשוטי העם. ולעיתים דמויות אלה הומצאו בכוונה על מנת לבטא, כפי שרק סמלים יכולים, את מורכבות הכוחות הפסיכולוגיים המניעים את העולם.

הנשמה המתלמדת יכולה, אם כן, לתפוס בדרך זו את היקום המורכב מכוחות הנמצאים בתוכה ומחוצה לה. לגביה, הסמל מהווה כעין כניסה קסומה למבוך חסר צורה וסואן. בעזרת הסמל, הנשמה יכולה לתפוס את המבוך הזה, להתגבר עליו ולהתיר את הקשר. באמצעות הסמל ניתנת צורה לאין סוף האפשרויות הרוחשות בעומק תת- המודע לפחדים הכמוסים, לדחפים הראשוניים ולתשוקות העתיקות. אולם, דבר זה יכול להתרחש רק כאשר התלמיד יודע כיצד לפרש את הסמלים. התהליך אינו יכול להתרחש אם הוא יתחיל לעסוק בהם באופן אקראי. יש דרך לסדר את הסמלים כך שיהיה להם ערך עבורנו, אחרת הם פשוט יפלו לנו מהידיים, כביכול היו כלי יקר ערך שלא ידענו כיצד להשתמש בו.

אלה התנאים שבהם נוצרה התכנית אשר מייצגת, באופן סמלי ומורכב, את הדרמה של הרס ואיחוד מחדש: זוהי המנדלה – שבה תהליך כפול זה משתקף באמצעות סמלים. את התלמיד יקרא את הסמלים בחכמה, אזי יזכה בחווה פסיכולוגית משחררת.

אין לטעות ולחשוב שתמונת העולם המשתקפת במנדלה ייחודית לבודהיסטים בלבד. הבודהיסטים אמנם העניקו למנדלה דיוק והרחבה, אך המנדלה היא למעשה אינטואיציה עתיקה ביותר, אשר עם הזמן זכתה גם להבהרה וגם נוספו לה רעיונות זרים. אבל, בעבודה זו לא נתעמק בנקודת המוצא של המנדלה אלא במדלה כרעיון מפותח.

ראשית, המנדלה מסמנת קרקע קדושה המגנה בפני כוחות ההרס. אולם, המנדלה היא הרבה יותר מכך. מעל לכל, המנדלה היא מפה של העולם. היא הינה היקום כולו בתכניתו המהותית, בתהליך ההיווצרות. היקום לא רק כמרחב, אלא כזמן, וכתהליך המתפתח מתוך עיקרון ראשוני ומסתובב סביב נקודה מרכזית. נקודה זו מסומלת בבודהיזם על ידי הר סומרו, הנתפס כציר העולם, שעליו נחים השמים וששורשיו נעוצים עמוק בשכבה תת-קרקעית מסתורית. סביב נקודה זו יש קו מגן המעניק הגנה מפני הכוחות המסתוריים המאיימים על הקדושה הטהורה של המקום, או על שלמותו הרוחנית של האדם המבצע את הטקס. זהו גם סמל של העולם, כך שכאשר המכשף או איש הרוח עומד במרכז המעגל, הוא מזדהה עם הכוחות השולטים ביקום ואוסף את הכוח הטמון בהם לתוך עצמו.

בהודו העתיקה השתמשו לצורך זה באגרטל – כלי עגול שלא ויתרו עליו גם לאחר התפתחות התיאוריה של המנדלה. כך, בחמשת אזורי המנדלה (ראה להלן) מוצגים חמישה אגרטלים. האחד באמצע ואחד בכל אחד מארבעת הצדדים. כל אגרטל ממולא בחומר כלשהו. גם כיום האגרטל עודנו אביזר חיוני בכל הטקסים ההינדים שנועדו להוריד לעולם את המהות האלוהית. "ירידה" זו מתחילה מהמישור השמימי אל תוך האגרטל ומשם דרך הערוץ של האדם המבצע את הטקס. כך, באופן סמלי, האגרטל המוגבל והפשוט הופך באורך בפלא ליקום, שבתוכו פועל איש הרוח. הבניה של ציר שסביב הכל סובב קיימת גם בדת הטיבטית העתיקה "בון" וגם במסופוטמיה.

זהו, אם כן, הבסיס המורכב שממנו נובעת המנדלה. המנדלה היא השתקפות גיאומטרית של העולם, כשהוא מצומצם לתבניתו הגרעינית. מן ההתחלה המנדלה קיבלה משמעות עמוקה, משום שכאשר איש הרוח התאחד עם מרכזה, חל בו שינוי אשר קבע את התנאים הראשוניים להצלחת עבודתו. אבל, המשתמשים במנדלה כבר לא הסתפקו רק בחזרה אל מרכז היקום. מתוך חוסר שביעות רצון ממצב הנפש האנושית, הם שאפו להגיע למצב של ריכוז אשר יאפשר להם לחזור ולמצוא את האחדות של התודעה האחת ולהחזיר עצמם אל העיקרון האידיאלי. כך המנדלה כבר איננה רק מפה של העולם אלא מפה של העולם ושל הנפש – שרטוט המבטא את ההיפרדות מן האחד אל הרבים ואת ההאחדה מחדש מן הרבים אל האחד – אל אותה תודעה זוהרת ומושלמת.

באופן אינסטינקטיבי, האדם מזהה בתוך עצמו עיקרון חיים, מעין מהות מסתורית. יש לו אינטואיציה מעורפלת שקיים אור בתוך תוכו – אור המקרין החוצה ושממנו מתפתחת האישיות כולה. המנדלה היא ביטוי של אינטואיציה זו – נקודת האמצע שלה מבטאת את הנקודה הזוהרת של התודעה.

האלים המופיעים במנדלה והמופיעים גם אצל המיסטיקן בעת המדיטציה, נובעים מתוך מוחו של האדם ומתוך האור הפנימי שלו. על פי רוב, החיזיון הפנימי הזה של המנדלה מתואר בציור כפרח הלוטוס, שארבעת או שמונת עליו מסמלים את ההתפצלות המרחבית של האחד לרבים. הלוטוס בהודו מסמל גם את הבריאה וגם, ובעיקר, את אותו מישור רוחני המתגלה במרכזו של המרחב המסתורי במעמקי הלב.

הבריאה הראשונה מעוגנת בזמן ובמרחב. השנייה מתחילה אמנם במגבלות אלה, אולם באמצעות המדיטציה היא מבצעת את אותו "זינוק" איכותי שמאפשר לנשמה לעבור לרמה שונה וגבוהה יותר. מצב נפשי חדש זה מתחיל ממעמקי הלב והלוטוס מסמל את קיומו המסתורי של היש המושלם בתוך הלב האנושי.

כך, האדם מגלה מחדש את האמת הפנימית, את העיקרון הקדוש הנמצא מחוץ להישג ידינו, שממנו נובע כל הקיום. כמובן שתגלית זו מתבצעת בשלבים.

על פי המסורית, שלבים אלו מסומלים על ידי דמויות אלים שונות. לפעמים אל מסוים "יורד" וחודר אל האדם ולפעמים להיפך, האדם "עולה" אל האל.

הביטוי של תהליך זה במנדלה איננו ייחודי לבודהיזם אלא מופיע גם בדתות אחרות. מכאן אנו למדים שהמדלה איננה תבנית מקרית אלא השתקפות של אינטואיציות אישיות. כוח פנימי גורם לנשמה האנושית לתרגם למונחים ויזואליים את העימות הנצחי שבין האור המהותי של התודעה לבין הכוחות המעיבים עליו. מתוך תהליך זה אנו מגיעים להכרה.

המנדלה איננה יצירה אסתטית מקרית אלא צורך מהותי ומסתורי של הנשמה האנושית. לכבודו של יונג שהוא היה הראשון שהכיר בכך. המנדלה שנוצרה מתוך צורך פנימי הפכה עם הזמן לכלי התומך במדיטציה, אמצעי להשגת החזיונות בעת הריכוז הפנימי. האנשים שראוי חזיונות אלו קבעו עם הזמן חוקים וסייגים, והכתיבו מדידות מדויקות וצבעים ספציפיים, מתוך כוונה להכיל את החזיונות הספונטאניים בתוך מגבלות החומר. המנדלה כך מאפשרת להשיג מחדש את המציאות הסודית שבתחילה נגלתה בחזיונות ספונטאניים.

את המנדלה מציירים על האדמה באזור מטוהר שהפך לקדוש לאחר שהתקיימו הטקסים המתאימים. נעשה שימוש בצבעים שונים הנקבעים עפ"י המיקום במנדלה ועפ"י חוקים נוספים. בתקופה מאוחרת יותר החלו לצייר את המנדלה על בד.

יצירת המנדלה איננה עניין פשוט. תשומת ליבו שהמלאה של האדם נדרשת. טעות, שכחה או שגיאה הופעת את כל התהליך לחסר תועלת, שכן כל פגם בתוצאה הסופית מצביעה על חוסר תשומת לב של המבצע ומכיחה שהוא אינו עובד בריכוז הדרוש, ועל כן אין הוא יוצר את התנאים הפסיכולוגיים המאפשרים את תהליך השחרור הרוחני. מסיבות אלה, יש חוקים מדוקדקים ליצירת מנדלה, החל מסוג החוט שבו משתמשים לסימון צורת המנדלה בחול וכלה בטקסים המטהרים שבהם יש להשתמש.

באופן כללי ניתן לומר שהמנדלה מורכבת מתיחום חיצוני ומעיגול אחד או יותר שבתוכם יש ריבוע. תצורות אלה מחולקות ע"י קווים היוצאים מן המרכז ונמתחים אל הפינות, כך שהשטח מחולק לארבעה משולשים. באמצע, וגם במרכזו של כל משולש, נמצאים חמישה עיגולים ובתוכם דמויות של אלים. זהו הבסיס, אולם על בסיס זה מורכב תרשים הרבה יותר מסובך שלכל אחד ממרכיביו יש משמעות ושם.

המדלה הטיבטית מבוססת על המנדלה ההודית הבודהיסטית. אולם, דתות אחרות בהודו השתמשו גם הן במנדלות. הכיתות המיסטיות שיווה וסקטה שדגלו בסודיות, לא הראו תמונות של אלים במנדלה שלהן (המכונה ינטרה) אלא השתמשו בסמלים מופשטים יותר. הדוגמה הידועה ביותר למנדלה כזו היא ה"שרי-קרקה" (שרי ינטרה) – גלגל הכוח העליון, המורכבת מ-4 משולשים שזוויותיהם כלפי מעלה ו-5 משולשים שזוויותיהם כלפי מטה. במרכז מופיעה נקודה – הבינדו. כאמור במנדלה זו אין תמונות של אלים – רק המסגרת החיצונית נותרה. אולם, העיקרון המרכזי נותר בעינו, כך שיש כאן צמצום מהותי לרעיון זהה. הינטרה, לבד מן הפשטות הרבה יותר שלה, איננה שונה במהותה מהמנדלה הטיבטית.

כפי שראינו, המנדלה מחולקת ל-5 חלקים (4 הצדדים והאמצע). חלקים אלה מסמלים את חמש התכונות הבסיסיות של האישיות האנושית – חומר, תחושה, מחשבה, קרמה והבנה וכן את 5 התאוות המהוות את המסכים או הקליפות המונעות מן האדם להגיע להארה – חשיכה, גאווה, קנאה, כעס ותשוקה – המסומלים על ידי 5 בודהות שונות ו-5 צבעים – לבן, צהוב אדום ירוק וכחול. הבודהיזים אינו מדבר אף פעם על דיכוי התאוות הללו אלא על תמורה, שכן אלה הם רכיבים בסיסיים של הנפש.

שרי-ינטרה      Sri Yantra
שרי-ינטרה Sri Yantra

אפריל 2008